שוגר דדי: מבט אחר על 'יחסי תמיכה', עצמאות נשית ובחירה חופשית

השיח על שוויון מגדרי סוער, אבל המציאות בשטח מורכבת. נראה שהגיע הזמן לדבר פתוח וישיר על מערכות יחסים שיש בהן גם תמיכה, גם הסכמה וגם חופש אישי. קל מדי לגנות יחסים כאלה ולתייג אותם בכינויים כמו "שוגר דדי" ו"שוגר בייבי", אבל האם יכול להיות שמאחורי הכינויים הטעונים האלה יש בחירה אישית והסכמה הגיונית בין שני הצדדים?

נשים היום נלחמות על מקומן הראוי, על עצמאות כלכלית ועל הכרה. ובכל זאת, קיימת אי נוחות גדולה בחברה כלפי בחירות מסוימות שלהן, במיוחד כשמדובר בקשרים שכוללים תמיכה חומרית או אחרת. המילים "שוגר דדי", "שוגר בייבי" או "יחסי תמיכה" עדיין גורמות להרבה אנשים להרים גבה או לגנות בשקט, למרות שהמציאות בקשרים האלה יכולה להיות הרבה יותר מורכבת ממה שחושבים, ובוודאי לא שחור-לבן כמו שהשיח השיפוטי מנסה לצייר.

אז כדאי שנשאל בכנות:

• האם יכול להיות ש"שוגר דייטינג" הוא לא בהכרח גרסה נחותה של אהבה רומנטית, אלא פשוט דרך אחרת וקבילה ליצור קשר, שמתאימה לצרכים ולרצונות של אנשים מסוימים (נשים וגברים כאחד)?
• האם יכול להיות שבניגוד למה שחושבים, קשרים כאלה הם דווקא ביטוי לעצמאות אישית, להעצמה, לתיאום ציפיות ברור ולכבוד הדדי – לא פחות, ולפעמים אפילו יותר, מקשרים "רגילים"?

מה זה בעצם 'יחסי תמיכה'? הגדרה מחדש

בבסיס, "יחסי שוגר" הם קשר בין שני מבוגרים שמבוסס על הבנות והסכמות הדדיות. במסגרת הזו, צד אחד (שנקרא "שוגר דדי") נותן תמיכה – שיכולה להיות כסף, אבל גם ייעוץ, מנטורינג, עזרה בקריירה או בחיבורים חברתיים, או פשוט חוויות ובילויים משותפים. הצד השני (שנקראת "שוגר בייבי") מציעה בתמורה נוכחות, קשר, ליווי, גמישות והבנה, ולפעמים, לפי מה שסוכם מראש ובבהירות בין השניים, גם אינטימיות.

חשוב להבין: זה לא כמו קשר של ספק-לקוח, וזה לא הסדר עסקי קר של קניית שירותים. זו מערכת יחסים, שיש בה הסכם – לפעמים מדובר ומפורש, לפעמים לא כתוב – שיש בו צדדים פסיכולוגיים, רגשיים, חומריים או שילוב שלהם. במובן הזה, זה לא כל כך שונה מהרבה מערכות יחסים "נורמטיביות", שגם בהן יש הרבה פעמים הסכמות לא מדוברות על תמיכה, ציפיות ואינטרסים הדדיים. ההבדל המרכזי הוא שכאן, לרוב, הדברים נאמרים ומוגדרים בגלוי, בלי המסווה הרומנטי או היומרה שמקובלים במקומות אחרים.

בחירה אסטרטגית, לא חולשה: נשים במרכז הבמה

הנטייה המקובלת היא לראות נשים שנמצאות ב"יחסי תמיכה", ובפרט את ה"שוגר בייבי" בקשר עם שוגר דדי, כקורבנות פסיביות או כמנוצלות. אבל התפיסה הזו מתעלמת מהאפשרות שהנשים האלה פועלות מתוך בחירה חופשית והיגיון בריא. הן בעצם מקבלות החלטות מודעות ומשתמשות בנכסים שלהן – בין אם זה שכל, קסם אישי, מראה חיצוני או יכולות רגשיות – בצורה אסטרטגית כדי להשיג מטרות לגיטימיות: לממן לימודים גבוהים, לגייס הון ראשוני לעסק, ליצור רשת ביטחון כלכלית, או פשוט לאפשר לעצמן רמת חיים וחוויות שלא זמינות להן אחרת בשלב הזה בחיים.

האם באמת כל קשר משמעותי חייב להתבסס רק על האידיאל הרומנטי הטהור, ולהתעלם משיקולים פרקטיים? ומה אם נשים רוצות ליצור לעצמן יותר מרחב תמרון ועצמאות – כלכלית, רגשית ואפילו מינית – דרך בחירה מודעת במודל יחסים שהוא פחות קונבנציונלי?

מאיפה באה ההתנגדות? מעבר למוסרנות

הרבה פעמים, הביקורת החריפה שמושמעת כלפי "שוגר דייטינג" לא באה בהכרח משיקולים מוסריים טהורים. היא נובעת דווקא משורשים עמוקים יותר של אי-נוחות חברתית ופחדים: פחד לאבד שליטה על איך "אמורה" להיראות זוגיות; פחד לערער את תפקידי המגדר המסורתיים (שבהם הגבר, לעיתים הנתפס כשוגר דדי, הוא ה"מפרנס" הבלעדי והאישה בתפקיד אחר); חרדה מעצמאות נשית, כלכלית ומינית, שלא תלויה בגבר "מושיע" או ב"נסיך על הסוס הלבן". במקרים רבים, השיח הביקורתי משקף יותר את חוסר הנכונות של החברה להכיל מודלים של בחירה שחורגים מהמסורת, מאשר שיפוט מוסרי אמיתי.

דווקא עדויות רבות של נשים שהתנסו בקשרים כאלה מספרות סיפור אחר לגמרי ממה שמצטייר בתקשורת: הן מתארות קשרים שהתאפיינו בכבוד הדדי גדול, בגבולות ברורים ומוגדרים, וברמת דיוק גבוהה של תיאום ציפיות ותקשורת. הסיבה לכך, לטענתן, היא בדיוק השקיפות והכנות שבבסיס הקשר: העובדה שההיבטים החומריים או האינטרסנטיים מונחים על השולחן מההתחלה, מונעת משחקי כוח סמויים, אי הבנות וציפיות לא ריאליות שלפעמים מאפיינים מערכות יחסים "רגילות", שבהן הנושאים האלה נחשבים לטאבו.

להכיר במורכבות: רגשות, אינטרסים וגם סכנות

האם מודל היחסים הזה נקי מקשיים או מסיכונים? בטח שלא. האם קיימת אפשרות למניפולציות רגשיות או לניצול? התשובה, לצערנו, היא כן. אבל חשוב להדגיש: הסיכונים האלה לא ייחודיים ל"שוגר דייטינג". בכל מערכת יחסים אנושית, במיוחד כזו שיש בה פערי כוח, תלות רגשית או אינטימיות, קיים פוטנציאל לקונפליקטים, לאג'נדות נסתרות, לחרדות ולניצול.

ההבדל המהותי, אולי, הוא שב"יחסי תמיכה" שמבוססים על הסכמה, בדרך כלל יש הכרה הדדית וגלויה בכך שלכל צד יש אינטרסים מוגדרים. עצם זה שלא צריך להעמיד פנים כאילו אין אינטרסים כאלה, יכול באופן מפתיע דווקא לפתוח פתח לשיח זוגי כן ובריא יותר, שמבוסס על שקיפות וכבוד הדדי לבחירות ולצרכים של כל אחד מהצדדים.

לסיכום: בחירה חופשית כערך עליון

לפי הגישה המוצעת כאן, "שוגר בייבי" היא לא קורבן, אלא אישה שמפעילה שיקול דעת, מנהלת את חייה, מגדירה את התנאים שלה, ובוחרת במודע את מערכות היחסים שמתאימות למטרות ולרצונות שלה. "שוגר דדי", מנקודת מבט זו, הוא לא מנצל, אלא אדם (בדרך כלל מבוסס) שמבין את הערך של זמן, רגש, נוכחות וחיבור אנושי, ומוכן לתמוך בבת זוג שמוסיפה לחייו בדרכים האלה.זוגיות, בסופו של דבר, יכולה להתקיים במגוון רחב של צורות.אולי הגיע הזמן שנרחיב קצת את גבולות הקבלה שלנו כחברה, שנוריד את מעטה השיפוטיות האוטומטית, ונתחיל להבין לעומק את המניעים ואת הדינמיקות המורכבות. כי חופש אמיתי פירושו גם לתת לגיטימציה לחופש הבחירה של כל אחד ואחת – גם כאשר הבחירה הזו כוללת מערכת יחסים שמשלבת, בהסכמה הדדית, ממדים של תמיכה.